שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' מותוולי וקף גאמע אסתקלאל

החלטה

1.בפניי בקשה שהוגשה מטעם הנתבע להורות על דחייתה על הסף של התביעה שהגישו נגדו התובעות, מחמת התיישנות. לחילופין, נתבקשה העברת התיק לבית משפט השלום בשל היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה.

2.מדובר בתביעה שהוגשה כנגד הנתבע בגין הפרה יסודית המיוחסת לו של זיכרון דברים מיום 27.7.94 והסכם קומבינציה מיום 8.1.95 למכירת זכויותיו של הנתבע במקרקעין נשוא התובענה ששימשו כבית קברות לבני העדה המוסלמית בחיפה (להלן בהתאמה: "ההסכמים" ו- "המקרקעין"). על ההסכמים חתם בזמנו הנאמן מר פייסל מחמוד סולימאן (צד ג' 1), אשר חתם על ההסכמים, על-פי הנטען, בתור המתוולי היחיד של ווקף אל אסתקלאל בחיפה. בתביעתן עתרו התובעות להורות על ביטול ההסכמים מחמת הפרתם בידי הנתבע הפרה יסודית, והשבת הסכומים ששולמו במסגרתם.לטענת התובעות, הפר הנתבע את ההסכמים בכך שלא עמד משך שמונה שנים בקיום חיוביו לפנות את המקרקעין מקברים ומצבות, ובכך שלא פעל למחיקת הערות האזהרה והשעבודים שהיו רשומים על המקרקעין לטובת צדדי ג'. במהלך חודש יולי 2002 נודע לתובעות כי מונה כונס נכסים לשם מכירת המקרקעין ופדיון המשכנתא שנרשמה עליהם לזכות בנק הפועלים עוד טרם החתימה על ההסכם. או אז החליטו התובעות להגיש ביום 9.1.2003 תביעתן זו.

3.בבקשה המונחת בפני טען הנתבע כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מן המועד שבו נולדה עילת התביעה, וזו קמה לטענתו ביום 9.1.95 עת שילמו התובעות לטענתן את הסכום האחרון על-פי ההסכם. משכך, הרי שתקופת ההתיישנות לשיטתו, חלפה בטרם הוגשה התביעה, ביום 9.1.03, ועל כן מן הדין להורות על סילוקה על הסף.עוד טען הנתבע כי התובעות ידעו שההסכם כפוף לקבלת אישורו של בית הדין השרעי, כפי שאף עולה מההסכם עצמו. בהקשר זה הפנה לשני נספחים שצורפו לכתב ההגנה מטעם הצד השלישי מס' 2, מהם עולה כי עוד ביום 28.7.94, סירב בית הדין להתייחס לבקשת ב"כ הנתבע עו"ד חאלד יאסין ז"ל (צד ג' 2) לאשר את העסקה בין הצדדים, בקובעו כי קדושת בתי הקברות הינה נצחית וכי חל איסור לעשות שימוש בבית קברות לבד מאשר לצורכי קבורה. לגרסת הנתבע, חתמו התובעות על ההסכם ושילמו כספים על פיו, ביודען שבית הדין לא יאשר את העסקה. בנסיבות, אין זה סביר שהן נמנעו מלעקוב אחר יישום ההסכם וראו לפעול רק לאחר קרוב לשמונה שנים, עת נודע להן לדבריהן על מינוי כונס נכסים למקרקעין.הנתבע הפנה להחלטת כב' השופט גינת מיום 12.6.08 בסוגיית ההתיישנות, בה קבע כי הטענה מחייבת בירור עובדתי. לשיטתו, מאחר ובינתיים הוגשו תצהירי העדות הראשית, ניתן ללמוד מה הם הטענות העובדתיות שמעלות התובעות, ולפיכך אין מניעה לבחון עובדתית את סוגיית ההתיישנות ולהכריע בבקשה כבר בשלב זה.

ככל שלא ייקבע כי התביעה התיישנה, עתר הנתבע להורות על העברת הדיון בה לבית משפט השלום, לו מסורה הסמכות העניינית, בשים לב לכך שמדובר בתביעה כספית רגילה המצויה בגדר סמכותו של בית משפט השלום.

4.צד שלישי מס' 2 טען כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מן המועד שבו נולדה עילת התביעה, וזו קמה לטענתו במועד החתימה על זיכרון הדברים, היינו ביום 21.7.94. משכך, הרי שתקופת ההתיישנות לשיטתו, חלפה בחלוף 7 שנים מאותו מועד, ועל כן מן הדין להורות על סילוקה על הסף של התביעה. עוד נטען כי אין יסוד לניסיונן של התובעות להיבנות ממועד משלוח הודעת הכינוס. הסיבה לכך נעוצה בכך שבהסכם היה תנאי מתלה והוא קבלת אישורו של בית הדין השרעי להסכם ופינוי הקברים מהמקרקעין. משלא נקצב מועד לקיומו של התנאי המתלה, הרי שעל-פי סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, יש לקיים את התנאי בתוך זמן סביר מכריתת החוזה. על פרק הזמן הסביר לקיום התנאי המתלה ניתן ללמוד מפנייתו של עוה"ד ח'אלד יאסין ז"ל אל ביה"ד השרעי לערעורים מיום 28/7/94 (נספח כ"ט לכתב ההגנה מטעם צד ג' 2) וכן מהאירועים שבאו בעקבותיו. בהינתן אלה, פרק הזמן הסביר עד לקבלת אישור בית הדין השרעי נע לכל היותר בין 6 ל- 9 חודשים.

בנוסף נטען כי התובעות לא הצביעו על מועד מסוים שבו דרשו מהנתבע למלא אחר התחייבויותיו שבהסכם כפי שנטען בסעיף 9 לכתב התביעה. גם מטעם זה לא ניתן לקבל טענתן לפיה עילת התביעה קמה במועד ידיעתן אודות הליכי הכינוס. בנוגע לשאלת הסמכות העניינית, הצטרף הצד השלישי לטענות הנתבע.

5.התובעות טענו מנגד כי התביעה הוגשה לפני למעלה משמונה שנים, ובוצעו בה מספר הליכים לרבות כאלה שננקטו בלשכת ההוצאה לפועל. בהקשר זה הפנו התובעות לכך שעוד ביום 26.7.2004 ניתן פסק דין לטובתן בהעדר הגנה מטעם הנתבע. רק ביום 12.11.07, בחלוף למעלה משלוש שנים, ולאחר שפתחו בהליכי הוצל"פ נגדו, נזכר הנתבע להגיש בקשה לביטול פסק דין. בנסיבות אלה, ברי כי טענת ההתיישנות נגועה בשיהוי חמור, ובכל מקרה החמיץ הנתבע את ההזדמנות להעלאתה. לפיכך, ובשים לב להוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הרי שאין עוד להידרש לטענה זו. לגופו של עניין, נטען כי המדובר בתביעה שעילתה המרכזית הינה תוקפו של הסכם מכר ועתיד הזכויות במקרקעין בעסקת קומבינציה. משמדובר בתביעה שעניינה מקרקעין הרי שתקופת ההתיישנות לגביה הנה 15 שנה לכל הפחות, וזאת עפ"י סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לטענתן, קביעת כב' הנשיא קיטאי כתוארו דאז, כי עסקינן בתביעה שעניינה שאלת תוקפו של הסכם מכר מקרקעין, מחייבת את הצדדים ומהווה מעשה בית-דין.

מכל מקום, צוין כי מנין תקופת ההתיישנות מתחיל מן המועד שבו נולדה עילת התביעה, וזו קמה ביום 18.7.02, עת התקבל מכתבו של עו"ד גיל הירשמן, בו הודיע לתובעות על מינויו ביום 26.6.02 ככונס נכסים לגבי המקרקעין. לטענתן, רק במועד זה נודע להן על התרמית שהצמיחה את עילת התביעה. יוצא איפוא כי התביעה הוגשה חמישה חודשים בלבד לאחר שקמה לתובעות עילת התביעה. עוד טענו התובעות כי אין יסוד לטענת הנתבע בדבר ידיעתן על החלטת בית הדין השרעי מיום 28.7.94 לדחות הבקשה לבנות על המקרקעין, וזאת משום שהחלטה זו מעולם לא נמסרה להן. לטענתן, במידה והיו יודעות על ההחלטה, היו ממהרות להגיש תביעתן, כשם שעשו מהרגע בו נודע להן על מינוי כונס הנכסים.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, לא מצאתי יסוד להורות על סילוק התביעה על הסף.

התובעות העלו טענות שונות שיש בהן לשיטתן כדי להצדיק דחיית טענת ההתיישנות. דומה כי לפחות חלקן של הטענות מחייב בירור עובדתי. תצהירי העדות הראשית שהוגשו אין בהם כדי לשפוך אור על כל העובדות הדרושות לשם קבלת ההחלטה. כך למשל הטענה בדבר אי ידיעתן של התובעות אודות החלטת בית הדין השרעי מיום 28.7.94 לדחות הבקשה לבנות על המקרקעין. אני סבור כי מן הדין להכריע בבקשה זו במסגרת פסק הדין ולא כטענה מקדמית. מסקנה זו מתחזקת לאור השנים הרבות שחלפו מאז הוגשה התביעה, כתשע שנים, ובשים לב לעובדה שבשנת 2004 ניתן פסק דין לטובת התובעות, אשר בוטל בשנת 2008 לאחר שכבר נפתחו הליכי הוצל"פ לביצועו.

לפיכך, הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית. טענת ההתיישנות תעמוד לנתבע והיא תוכרע לאחר שמיעת הראיות במסגרת פסק הדין.

7.אשר לסמכות העניינית, ביום 8.6.2003 קיבל כב' הנשיא קיטאי, כתוארו אז, את עמדת התובעות והורה על העברת התובענה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עתה, ולאחר שהתובענה הועברה על פי החלטה שיפוטית, מושתק הנתבע מלהעלות טענותיו להעדר סמכות עניינית באשר הסמכות הוקנתה לבית משפט זה. זאת בשים לב לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט הקובע כי לאחר שהועברה תובענה על פי החלטה שיפוטית לבית משפט אחר "בית משפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד". הוא הדין מקום בו הועבר עניין מבית משפט אחד לבית משפט אחר על יסוד טענת סמכות כלשהי, ובפני בית המשפט הנעבר הועלתה טענת סמכות מסוג אחר. [ראו בענין זה: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד נה(2) 817).

8.אשר על כן, הבקשה, על שני חלקיה, נדחית.

הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון, בעת פסיקת ההוצאות, במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ב, 08 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: